בשבועות האחרונים התפרסמו בזה אחר זה מסמכים הדנים בעתידו של הציבור הערבי בישראל. המסמכים דורשים שינוי יסודי של מערכת היחסים בין הרוב היהודי לבין הציבור הערבי החי במדינה. כמו כן, מוצגות בהם דרישות לשינוי הדגל וההמנון של המדינה, שיבה לכפרים נטושים ושוויון בכללי ההגירה לישראל, דבר שעלול לערער את המאזן הדמוגראפי הרגיש. הרוב היהודי לא צפוי לאפשר שיבת מאות אלפי פליטים שכן מהלך מסוג זה עלול לגרום למשבר עמוק על רקע אתנו-לאומי ולחיכוכים רבים נוספים.
מעטים יחלקו על כך שבמשך השנים קופח הציבור הערבי במדינת ישראל בתחומים שונים וכי חשוב לתקן עוול זה. לשם כך, הקונגרס הציוני העולמי ה-35 שהתכנס בירושלים ביוני 2006 קיבל החלטה תקדימית, לפיה הסוכנות היהודית תדאג לטפל גם בבעיות של הערבים אזרחי ישראל. נוסח ההחלטה מכיר בהמלצות ועדת אור לענייני הערבים, וקובע כי אין עוררין על הפערים הניכרים בין אזרחי ישראל הערבים, הדרוזים והצ'רקסים לבין אזרחי ישראל היהודים. להחלטה זו בנושא ערביי ישראל השלכות מעשיות משמעותיות, משום שהיא מחייבת את הסוכנות היהודית, הנשלטת על ידי ההסתדרות הציונית, לשלב בתכניותיה ערבים, דרוזים וצ'רקסים.(ברקת עמירם, "לראשונה: ערבים בתכניות הפיתוח של הסוכנות", 23/6/06 ,עיתון הארץ.)החלטה זו הינה תקדימית בהיסטוריה של מדינת ישראל ושל הקונגרס הציוני. אולם, למרות הניסיון להושיט יד לערבים, "מנהיגיהם מתאמצים להוכיח לציבור שלהם כי נאמנותם אינה מסורה למדינת ישראל במתכונתה הנוכחית, אלא ליעד של מדינה דו לאומית יהודית-ערבית, או אפילו למדינה פלסטינית על כל שטחי ארץ ישראל."(אברהם טל, "זו הכרזת מלחמה", 8/12/06 ,עיתון הארץ.)
התנהגות זו של הציבור הערבי אינה מפתיעה לצערנו כלל, וטומנת בחובה תחזית קודרת ליחסים שבין היהודים והערבים במדינה.
מהם הגורמים אשר הביאו את הציבור הערבי בישראל לשאיפותיו אלה?
עזמי בשארה קובע כי מבחינה היסטורית ותיאורטית, הערבים בישראל הם חלק מן העם הערבי הפלסטיני. הגדרתם כ"ערביי ישראל" נוצרה בעת ובעונה אחת עם היווצרותה של שאלת הפליטים הפלסטינים, ועם הקמת מדינת ישראל. הדבר שמייחד אותם משאר הפלסטינים הוא העתקת הווייתם לשולי החברה הישראלית, במיעוט המתקיים בתוך רוב יהודי, כאזרחים במדינה שהם לא בחרו בה והיא לא בחרה בהם. בלשון אחרת, מדינה שאינה מדינתם. לאחר שקיבלו הערבים בישראל את הזכויות הליברליות של אזרחות, כלומר, תושבות קבע ויכולת הצבעה לכנסת, החלה להתפתח בקרבם מודעות של מקופחים. באותה התקופה לא היתה בנמצא הנהגה לאומית או אליטה לאומית שהייתה מסוגלת לנסח עבורם מודעות של מיעוט לאומי. מלחמת 1967 סימנה נקודת מפנה גם בהיסטוריה של הערבים כאן, שכן היא הייתה ההתחלה האמיתית של התגבשותם כחברה שיש לה במה להתייחד(עזמי בשארה , "על שאלת המיעוט הפלסטיני בישראל" , בתוך: אורי רם (עורך), החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים, (תל-אביב : ברירות, 1993), עמ' 203-221; וכן ב - תיאוריה וביקורת , 3 (1993) , עמ' 7-20.)על פי בשארה, מלחמת ששת הימים ייצבה את תוצאות מלחמת השחרור ב-1948 והפכה אותן לבלתי הפיכות, הפגינה את חשיבותה של ישראל למערב, ושברה את תהליך בנייתו של פרויקט תרבותי-פוליטי ערבי מודרני בהנהגת מצרים. מלחמה זו העניקה יתרון לכוחות השמרניים במאבקם בכוחות המודרניים בעולם הערבי, ושינתה כליל את המפה הפוליטית של האזור. עד היום חיים הערבים בעידן של אחרי מלחמת 1967. מאז ועד תכנית ההתנתקות בקיץ 2005 לא התרחש אירוע פוליטי אזורי כלשהו המבטל את תוצאות המלחמה.
מלחמת ששת הימים הובילה למספר השפעות ישירות על העניין הפלסטיני. ראשית, נוסד אש"ף, המבוסס על פלגים המאמינים במאבק מזוין. לימים, אש"ף מכיר, לפחות הצהרתית, בישראל ומשנה את אמנתו, אולם תנועת ה"חמאס" ממלאת ואקום זה. בד בבד, נכשל רעיון ההישענות על תהליך האחדות הערבית, והחל ייחוד פלסטיני. כך נוצר הלך רוח שקבע העם הפלסטיני- קרי, הוא זה שצריך לשאת בנטל העיקרי לשחרורו מהכיבוש הישראלי. בנוסף, חלק גדול מן העם הפלסטיני (יותר ממיליון בני אדם) נפל תחת כיבוש ישיר של ישראל, דבר אשר לא התרחש ב-1948. כך נוצר עימות ישיר בין הפלסטינים לבין מדינת ישראל כמדינה כובשת, עימות שאין רואים את סופו.
מלחמת 1967 סימנה נקודת מפנה גם בהיסטוריה של הערבים אזרחי ישראל. המפגש עם הגדה המערבית ורצועת עזה חשף בקרב הערבים בישראל את ה"אחר", וזירז את גילוי העצמי והשונה. המפגש גילה את המשותף: תרבות, דת, יחסי קירבה. כמו כן, מפגש זה חשף גם את השונה: סטאטוס חברתי וכלכלי שונה, ואולי אף הבדל תרבותי. הערבים בישראל חיו בניתוק מההקשר של תרבותם הערבית הגדולה.
למפגש עם השטחים הייתה חשיבות רבה גם בתחומים אחרים. במהרה נרקמו יחסים עם התנועה הלאומית בשטחים. אפילו בתי סוהר היו מקום מפגש של אסירים פוליטיים מהשטחים ואסירים פליליים מישראל. ידיעת השפה העברית וחופש התנועה שלהם כאזרחים, אפשרו להם למלא תפקידי תיווך בין השטחים לישראל.
בשנות ה-70, בעיקר לאחר מלחמת יום כיפור, החלה תנופה גדולה בהקמת מוסדות לאומיים של הערבים בישראל: התאחדות ארצית של הסטודנטים הערבים, ועד ארצי של תלמידי תיכון, ועד ההגנה על אדמות, ועד ראשי המועצות המקומיות ועוד. האקדמאים שחזרו לכפר הרגישו חובה מוסרית להשפיע על החיים הפוליטיים בתוכו. המרקם החברתי-פוליטי החדש בקרב ערביי ישראל הוביל למקרה הראשון שבו הארגונים הציבוריים נכנסו למאבק כנגד השלטון הישראלי - "יום האדמה" (30/3/1976).
עניין האשמה הוא נושא קלאסי המאחד את האלמנט האזרחי והלאומי. זאת, שכן ב"יום האדמה" באים לידי ביטוי סממנים של מרי אזרחי (שביתה, הפגנות ועימות אלים עם כוחות הביטחון) לצד מאפיינים של מרי לאומי כתוצאה מהתכנית לייהוד הגליל. באותו יום חשו הערבים בישראל עוצמה פנימית, אבל הם פחדו מכוחם וחששו להמשיך קדימה לעימות רחב יותר. לאחר "יום האדמה" החל אש"ף להפנות תשומת לב לפלסטינים אזרחי ישראל. הארגון החל לרקום יחסים פוליטיים ישירים עם האוכלוסייה הערבית דרך ארגונים וכנסים בינלאומיים ודרך התערבות ישירה במהלך הבחירות לכנסת, על ידי קריאה לתמיכה בחד"ש ולאחר מכן ב"רשימה המתקדמת לשלום". באמצעות הזרמת כספים לקרנות ולמוסדות ציבוריים בחו"ל, עזר אש"ף למיסוד תנועת המחאה שהחלה להתפתח בקרב הערבים בישראל. כספים אלה סייעו למיסוד מעמדם במסגרת החוק הישראלי.
שנים לאחר מכן, האינתיפאדה הדגישה מחדש את השוני בין הפלסטינים בישראל לבין הפלסטינים בשטחים. אולם, כאשר נוצר צורך להבהיר את המאפיין המייחד, התברר שפרט לקריאה להימנע מאינתיפאדה בגליל ובמשולש מסיבות תועלתיות, אין לכוחות הפוליטיים הפועלים בקרב האוכלוסייה הערבית כל אסטרטגיה פוליטית ראויה לשמה.(עזמי בשארה , "על שאלת המיעוט הפלסטיני בישראל" , בתוך: אורי רם (עורך), החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים, (תל-אביב : ברירות, 1993), עמ' 203-221; וכן ב - תיאוריה וביקורת , 3 (1993) , עמ' 7-20.)לאור היותם מיעוט בתוך מדינה המגדירה עצמה כיהודית ודמוקרטית, מידת האמון שרוכש המיעוט הלא יהודי בישראל למערכת הפוליטית היא שנויה במחלוקת. כנגזרת מחוסר האמון, מידת ההשתתפות הערבית במערכת הפוליטית הישראלית, לפחות דרך ההצבעה לבחירות,היא קטנה יחסית.
להשתתפות פוליטית, כפעולה המכוונת להשפיע על ההליך הדמוקרטי, יש חשיבות רבה במשטר דמוקרטי. ראשית, מדובר בערוץ התקשורת דרכו יכולים אזרחים להעביר אל אנשי הציבור מידע הנוגע להעדפותיהם ואף להפעיל עליהם לחץ על מנת שייענו להעדפות אלה בעת קביעת המדיניות.
שנית, השתתפות פוליטית מהווה את הכוח המניע בדמוקרטיה והיא המעניקה למערכת הפוליטית את הלגיטימציה לה היא זקוקה מאזרחיה. מדינת ישראל, שכוללת בתוכה רוב יהודי ומיעוט ערבי, מאפשרת שיווין זכויות אלקטוראלי לכל בעלי זכות הבחירה, ומתירה חופש התארגנות פוליטי וחברתי.
כיצד, אם כן, ניתן להסביר את הימנעותם של האזרחים הערבים-ישראלים מלקיחת חלק משמעותי בהשתתפות הפוליטית והחברתית בישראל? ד"ר אמל ג'אמל טוען כי "ישנו יסוד של חוסר אמון וחוסר שביעות רצון בקרב הציבור הערבי מיחסו של הרוב היהודי וממדיניותה של הממשלה. כמו כן, קיימת מידה גדולה של אכזבה בקרב הציבור הערבי, שהולכת וגואה ככל שמודעותו הפוליטית והלאומית מתגבשת, מהשוליות שלו בפוליטיקה הישראלית ומההשפעה המועטה שיש לו על קביעת מדיניות הממשלה בכל מישורי החיים"(אמל ג'אמל, "הימנעות כהשתתפות- על תעתועי הפוליטיקה הערבית בישראל"- בתוך: אשר אריאן ומיכל שמיר(עורכים) הבחירות בישראל-2001, (ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2002).
לסיכום, הערבים בישראל נמצאים בשיאו של משבר זהות, הרציני ביותר שידעו לאורך ההיסטוריה שלהם. על כן יש צורך בפתרון מדיני לשאלת ערביי ישראל והפלסטינים היושבים באיו"ש ובעזה, היום יותר מתמיד.
הפתרון המדיני- מדינה פלסטינית בנגב
6 חודשים לאחר שהסתיימה המלחמה בלבנון הגיע הזמן לשאול - מה יש לממשלת "קדימה" להציע? תוכנית ההתכנסות הוכחה ככישלון נחרץ, ירי הקסאמים על הנגב המערבי ועל אשקלון ממשיך, ממשלת החמאס שולטת בכיפה והעם הפלסטיני בחר באופן דמוקרטי מפלגת טרור כדרך להשגת מטרותיו הלאומיות. שר הפנים, רוני בר-און ציין בתום המלחמה בלבנון, כי ההתכנסות הונחה באופן זמני במקפיא, ואילו שמעון פרס הצהיר שבעשר השנים הקרובות לא תהיה שום נסיגה מהשטחים. בציבור תחושה של אובדן דרך ומעוניין בדרך חדשה.
ברצוני להציע נוסחה מדינית חדשה, שיכולה לפתור רבות מהבעיות הניצבות בפני מדינת ישראל והתהליך המדיני מול הפלסטינים- שעיקרה הקמת מדינה פלסטינית בנגב.
מטרת יוזמה זו לקדם את תהליך הכשרת הקרקע המדברית בנגב לקראת ההסכם המדיני המיוחל עם הפלסטינים וכן גם לפלסטינים אזרחי ישראל. במהותה, יש בתוכנית חדשנית זו פוטנציאל לשינוי תפיסתי כולל בקרב האוכלוסייה היהודית והערבית בארץ ישראל.
להלן עיקרי התכנית:
• שתי מדינות לשני עמים - קביעת גבולות קבע על בסיס חלוקה מחודשת של ארץ ישראל- אבל לא לאורך (כפי שהיה עד כה), אלא לרוחב. קרי, אפשרות לחילופי שטחים לצורכי בטחון, דמוגרפיה ורציפות טריטוריאלית.
• התכנית להקמת מדינה פלסטינית בנגב תאפשר לפלסטינים להקים את מדינתם באזור הדרומי של מדינת ישראל, כלומר משולש הנגב, החל מקו הרוחב דרומית למצפה רמון.
• קווי המתאר הגאוגרפיים של המדינה הפלסטינית העתידית: היא תהיה בעלת רצף טריטוריאלי מרצועת עזה שבמערב, דרך חולות חלוצה וחולות עגור, הגובלים עם מצרים, עד לקו הרוחב הדרומי הגובל עם מצפה רמון. השטח שבין מצפה רמון והגבול שבין מדינת פלסטין יהיה מפורז, וישמש כאזור ביטחון תחת השגחה בינלאומית של האו"ם.
• ירושלים - בירת ישראל לעד- עיר בינלאומית תחת ריבונות ישראלית. ריבונות ישראל על המקומות הקדושים היא אינטרס עולמי, על מנת לשמר אותם עבור שלוש הדתות המרכזיות. הערה: תכנית ההתנתקות המחישה את מידת ההתייחסות של הפלסטינים כלפי בתי כנסת יהודים, אשר נחרבו כליל לאחר הפינוי. ריבונות ישראלית הינה אינטרס אסטרטגי לקידום התיירות בישראל, אשר מקור חשוב להכנסת למדינת ישראל ולמדינת פלסטין גם יחד.
• וויתור על זכות השיבה לישראל - הפליטים הפלסטינים יוכלו לחזור לשטחי מדינת פלסטין בלבד. במסגרת תכנית זו, יוכלו תושביה הפלסטינים של ירדן או מצרים לממש את זכות השיבה לארץ ישראל, לא באזור יהודה ושומרון או הערים היהודיות, אלא באזור עם מיעוט יהודי מוחלט - הנגב. נוסחה מדינית עם הבדואים תקבע בהתאם למשא ומתן, ולאחר שנגיע לפשרה טריטוריאלית מול הפלסטינים. הבדואים, כחלק מאומה הערבית, יהיו אזרחים פלסטינים.
• יהודים יחזרו לתחומי מדינת ישראל בלבד. במקביל, הערבים אזרחי ישראל והפלסטינים יקבלו עידוד לעבור מואדי ערה, מזרח ירושלים, ואזור יהודה ושומרון למדינה הפלסטינית החדשה. כך נוכל לתת מענה למצוקה הדמוגרפית המדאיגה שקיימת במדינת ישראל. המעבר לא יהיה בכפייה, אלא באמצעות תשלומים שיביאו לידי שינוי מהותי באורח החיים של החברה הפלסטינית. מה גם, שלא יהיו מגורשים מארץ ישראל- העוזבים יקבלו דרכונים ויוכלו לבקר כאן כמו כל שאר תיירי העולם. מדינת ישראל, בשיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית, ארה"ב, האו"ם ומדינות המערב ידאגו להקמת תשתית ראויה למחייה טרם העברת השטחים והמעבר של הערבים לדרום הארץ.
• במסגרת ההסכם, ישוחררו כל האסירים הפלסטיניים מבתי הסוהר על מנת שישתתפו בבניית מדינתם והאומה הפלסטינית.
• על מנת לממן תכנית זו, תוקם קרן בינלאומית לפיצוי ושיקום הפלסטינים שתעניק לכל בית אב כסף עבור הסכמתם לעזוב את ביתם ולהעתיקו לנגב.
• תידרש הקמת ועדה לפיתוח פלסטין שתתבסס על מימוש החזון לפיתוח הנגב אשר תכלול מומחים עולמיים בתחום יישוב ופיתוח המדבר במטרה להגיע לידי שגשוג כלכלי.
• המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת מנשק.
• במסגרת ההסכם תהפוך אילת, עיר התיירות של ישראל, לעיר בינלאומית ופתוחה לתושבי המדינה הפלסטינית החדשה. כך יתאפשר לפלסטינים ליהנות מתשתית תיירותית קיימת שתחזק את הכלכלה שלהם ואת מצב התעסוקה בקרבם. כמו כן, למדינת פלסטין תהיה גישה לים באמצעות הנמל באילת שיעמוד לרשותה. כך למעשה, תוכל מדינת פלסטין להנות משני פתחים אל הים: האחד ברצועת עזה והשני באילת.
• סוף הסכסוך - עם יישום הצהרת העקרונות, על ידי חתימת הסכם שלום מדיני, יושם קץ לתביעות שני הצדדים.
אני מאמין כי החזון להקמת מדינה פלסטינית בנגב הוא רלוונטי . מדובר בהזדמנות יוצאת דופן להפוך את אזור הנגב לגשר בין תרבויות ולדו-קיום באמצעות קידום תהליך שונה ומזוית חשיבה ייחודית. בדרך זו העם הפלסטיני יתיישב בחבלי ארץ אבותיו ויזכה ללגיטימציה בינלאומית תוך ויתור אמיתי למען השלום. כמו כן, יתאפשר לעם הפלסטיני להתקיים במדינה בעלת רצף טריטוריאלי.
כדי להוציא את היוזמה מן הכוח אל הפועל, יש עוד לפתח את התכנית ולפרוט אותה לפרטים. להבנתי, ניתן למצוא את עמק השווה שיאפשר קידום פיתוח הנגב והעברת הפלסטינים לשטח זה, תוך מתן פיצוי כספי הולם ומכובד שיאפשר להם להיבנות. מי יתן, שעל ידי שקילתה לפחות, ובראייה לטווח ארוך, היא תוכל להביא לטשטוש הקרע והעוינות שקיימים היום בין היהודים והערבים בארץ ישראל.
